החלטה בתיק רע"א 10320/09

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 8420/09 מיום 15.12.2009 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז בה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות שניתן על ידי כבוד הרב מ' הייזלר (להלן: הבורר).

העובדות על פי החלטת בית המשפט המחוזי

2.        בשנת 2004 ניתן פסק בוררות קודם על ידי הבורר, הרב אריה דביר במחלקות שנתגלעה בין המבקש (להלן גם: סגל) לבין הרב ישראל הרשקוביץ, בעל השליטה בחברת נטע ליפשיץ בע"מ. הכרעת הבורר הרב אריה דביר הקנתה לסגל זכות "לגאול" נכס שהיה במרכז המחלוקת מחברת נטע ליפשיץ בע"מ שהיתה הבעלים של הנכס. לצורך מימוש הזכות לרכישת הנכס, גייס סגל בשנת 2004 את המשיב 1 (להלן: אלישיוב) ובין הצדדים נחתם הסכם הקובע את חלקו של כל צד בהשקעה לרכישת הנכס. בהסכם צויין כי הרכישה תעשה באמצעות המשיבה 2, חברת מסעי בני ישראל בע"מ, שמניותיה הוחזקו בידי משפחת אלישיוב. בנוסף, גויס משקיע נוסף, המשיב 4 (להלן גם: פרלמן) שהשקיע את כספו של מועמד נוסף לרכישת הנכס, הוא המשיב 5 (להלן: דב קצנלבויגן). גם המשיב 7 (להלן: ניס) העמיד הלוואה קצרת מועד לרכישת הזכויות. מימון חיצוני הושג מגורמים נוספים שאינם קשורים להליך. כתוצאה מקשיים שהתעוררו עם השנים במימון העסקה ודרישתו של ניס לפרעון ההלוואה נכנסה לתמונה המשיבה 3 שרכשה את הנכס משלמותו מהמשיבה 2 ופרעה את ההלוואה לניס.

3.        בשל העמימות בזכויות בנכס וכתוצאה מחילופי הרוכשים וקשיי המימון, פנו הצדדים (ככל הנראה בהסכמי בוררות שנחתמו במועדים שונים) לבורר. בפסק הבורר נקבע כי חלוקת הזכויות בנכס הינה: 80.75% למשיבה 2, 11% לפרלמן ו/או לדב קצנלבויגן ועוד 8.25% לאלמליח (מכוח הסכם שנכרת בינו לבין אלישיוב) תביעתם של הרב הלל קצנלנבויגן ושל סגל לזכויות בנכס נדחתה.

4.        סגל הגיש בקשה לביטול פסק הבורר לבית המשפט המחוזי וכך עשו גם פרלמן ודב קצנלבויגן. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הבקשות, אולם הבקשה שלפניי נוגעת להחלטה בעניין בקשתו של סגל.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי דחה כאמור את בקשתו של סגל. נקבע, כי יש לדחות את טענתו לפיה נשללה ממנו זכות הטיעון. נקבע, כי עיון בפסק הבורר מעלה כי הבורר היה בקשר ישיר עם סגל והתייחס אליו בסובלנות ובכובד ראש ונתן לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לגייס מימון בהתאם להתחייבויותיו כלפי אלישיוב, אך לשווא. בנסיבות אלה, נקבע כי הבורר הכריע כבר בשלב מוקדם כי לסגל אין זכויות בנכס. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא לא שוכנע כי סגל לא הוזמן לישיבות הבוררות ולא הוצגה כל פנייה של סגל בזמן אמת, המתריעה על קיום הבוררות בהיעדרו.

6.        בית המשפט המחוזי המשיך ודחה את טענתו של סגל לפיה הוצא צו מניעה אשר הביא להפסקת הבוררות. נקבע, כי לסגל ניתנה רשות לפנות לבית המשפט בבקשה לעיכוב הליכים בבוררות (לאחר שפנה לבית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירורי יוחסין וזה קבע כי אין הדבר בסמכותו) אולם הוא לא עשה כן. מעבר לכך, נדחתה גם הטענה לפיה סגל עיכב את הבוררות באמצעות סמכות רבנית אחרת. בית המשפט המחוזי קבע כי סגל לא הוכיח כי הבורר או מי מהצדדים נטש את הבוררות בעקבות הפנייה לאותה סמכות רבנית (הרב אויערבאך) ותיאור השתלשלות העניינים מלמד על המשך התנהלות הבוררות כסדרה עד למתן פסק הבורר.

7.        בהמשך, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה לפיה הבורר חרג מסמכותו בהיותו מעורב בפן העסקי של רכישת הנכס. נקבע כי "סגל, כמו יתר הצדדים בבוררות, שיתף פעולה עם התנהלותו של הבורר" ומשלא מחה עליה בזמן אמת הוא מושתק כיום מהעלאת טענות בעניין.

8.        לבסוף, לאחר דיון בטענותיהם של פרלמן ודב קצנלבויגן קבע בית המשפט המחוזי כי סעיף 26(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק הבוררות) קובע משוכה נוספת שעל מבקש הביטול לעבור וכי לבית המשפט סמכות להימנע מביטול פסק בורר על אף התקיימות אחת העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות וזאת כאשר בנסיבות העניין לא נגרם עיוות דין. נקבע, כי עיוות דין אינו מהווה עילה כשלעצמו לביטול פסק בוררות, אלא תכלית הסייג הינה לאפשר לבית המשפט לאשר את הפסק על אף קיומה של עילת ביטול, אם התוצאה צודקת. לפיכך, נדחתה בקשתו של המבקש ופסק הבוררות אושר.

9.        על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

הטענות בבקשה

10.      המבקש טוען כי הבורר חרג מתפקידו ובמקום להיות גורם אובייקטיבי הפוסק במחלוקת שבין הצדדים, הוא בחר לחרוג באופן בוטה מתפקידו והתערב באופן ניהול רכישת הנכס על ידי הצדדים ושימש כמעין מנהל עסקים עבור הצדדים, בעודו משוחח עם צדדים שלישיים ומכריע בדבר כדאיות העסקה. המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה הוא שיתף פעולה עם התנהלות זו.

11.      עוד נטען, כי הבורר החל להיפגש עם חלק מהמשיבים בנפרד, כאשר המבקש כלל אינו מודע לכך ולא ניתנת לו הזדמנות נאותה להעלות את כל טענותיו לפני הבורר. המבקש טוען כי לא עלה בידו להתנגד לדברים בשעת מעשה מאחר והם נודעו לו בדיעבד. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הסתמך על פסק הבורר לצורך הקביעה כי לא נשללה ממנו זכות הטיעון. על פי הנטען, אין אפשרות להסיק מתוכן פסק הבוררות על אופי זכות הטיעון שניתנה בהליך ועל מידתה.

12.      המבקש מוסיף וטוען, כי מסר לבורר את פנייתו של הרב אויערבאך והבורר הסכים למשוך את ידו מכל ההליכים ולכן אף לא זימן את המבקש להמשך הליכי הבוררות. המבקש הבין כי ניתן צו עיכוב להליכי הבוררות שכן משנת 2007 ועד שנת 2009 לא התקיימו הליכים (לפחות לא הליכים שהוא ידע עליהם).

13.      לבסוף, למבקש טענות כלפי המשיבים אשר לדבריו לא ציינו את קיומו של הליך הבוררות במסגרת הליכים שונים בבתי המשפט בעניין הנכס.

דיון והכרעה

14.      לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. הלכה היא כי אין ליתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או מקום בו נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור משיקולי צדק ולמניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 615 (2003); רע"א 9783/09 גרוכובסקי נ' מלול (לא פורסם, 14.3.2010)]. יתר על כן, רשות ערעור על פסקי דין בעניין בקשה לאישור או לביטול פסק בוררות ניתנת במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד [ראו: רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.2008) בפסקה 21]. המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים ולא מצאתי כי המקרה מעורר שאלה משפטית או ציבורית או שנגרם למבקש עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

15.      בית המשפט המחוזי דן בטענותיו של המבקש ומסקנותיו מקובלות עלי. טענותיו של המבקש לפיהן הבורר חרג מסמכותו בהתערבותו באופן אקטיבי באופן ניהול רכישת הנכס על ידי הצדדים דינה להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הצדדים לבוררות השלימו עם דרך התנהלותה של הבוררות ואין המבקש יכול כעת, משניתן פסק הבורר שאינו נושא חן בעיניו, להעלות טענות נגד התנהלות הבורר. גם אם במקור לא הוקנתה לבורר הסמכות לנהוג כפי שנהג, הרי שהצדדים בהתנהגותם אפשרו לו לנהל את הבוררות בדרך שבה היא נוהלה ומשעשו כך לא ניתן לטעון כי הבורר חרג מסמכותו. [ראו והשוו: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב' 1023 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. המבקש המשיך להתדיין בפני הבורר ולא מחה על דרך התנהלותו ובכך הציג מצג לפיו הוא מסכים להרחבת סמכותו של הבורר, מצג שהוא כיום מנוע מלהתכחש לו [ראו: רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 95, 101 (1993)]. כפי שעולה מפסק הבורר חלק מפעולותיו של הבורר נעשו לטובת המבקש. למשל, כאשר הבורר יצר קשר עם חברת נטע ליפשיץ בע"מ המטרה היתה להשיג הארכת מועד שכן באותו שלב המבקש טרם הצליח לגייס את ההון הנוסף וחברת נטע ליפשיץ בע"מ אמורה היתה להכריז על ביטול העסקה [ראו: סעיפים כ"ד-כ"ה לפסק הבורר. יצויין כי המבקש טען כי היה פסול בדבר שכן הוא הוביל להתייקרות העסקה (ראו: סעיף 73 לבקשת הביטול שהוגשה לבית המשפט המחוזי וסעיף 33 לבקשה הנוכחית)]. בנוסף, מציין הבורר בפסקו כי במהלך ניסיונותיו של המבקש לגייס כספים הבורר נפגש עם משקיע מטעמו של המבקש ופרס בפניו את תנאי העסקה על מנת שיחליף את אלישיוב, אך הדברים לא צלחו (ראו: סעיף ל"ח לפסק הבורר). לפיכך, אין כאמור לקבל כיום, לאחר שניתן פסק הבורר, את טענתו של המבקש לפיה הבורר חרג מסמכותו כאשר במהלך הבוררות הוא הסכים עם התנהלות זו של הבורר (שאף שרתה כאמור את האינטרס שלו בחלק מהמקרים).